תנאי הכרחי להפקת קול הוא הזרמת אויר מהריאות דרך קנה הנשימה ובין מיתרי הקול על מנט להרטיט אותם. שלושת המדדים המרכזיים שאנשי מקצוע מתחום הפרעות הקול מתבססים עליהם על מנת להעריך את התפקוד הקולי הם :
מהירות זרימת האויר בין מיתרי הקול או באנגלית glottal airflow
לחץ האויר המינימלי מתחת למיתרי הקול הדרוש לצורך הפקת קול או באנגלית subglottic pressure
משך הזמן המקסימלי שהנבדק/ת מסוגל/ת להפיק צליל יציב או באנגלית maximal phonation time
מהי מהירות זרימת האויר בין מיתרי הקול?
האויר הזורם בין מיתרי הקול מרטיט אותם וגורם להפקת הקול. ניתן למדוד את מהירות הזרימה דרך מיתרי הקול (יחידות המידה הן מיליליטר אויר/שניה). מהירות זו משתנה בהתאם לגובה הצליל המופק ועוצמתו.
הפרעות בהפקת הקול, בעיקר הפרעה בסגירת מיתרי הקול בזמן דיבור, יגרמו ל"בריחת אויר" בין מיתרי הקול בזמן דיבור, והגברה של זרימת האויר בין המיתרים.
מהו הלחץ הסובגלוטי?
הלחץ הסובגלוטי הוא לחץ האויר שמצטבר מתחת למיתרי הקול הסגורים רגע לפני שמתחילה הפקת הקול. לחץ זה נוצר על ידי נשיפת אויר מהריאות באמצעות הרפיית הסרעפת ושרירי בית החזה.
הלחץ הסובגלוטי הוא ה"מנוע" שמרטיט את מיתרי הקול. לחץ זה משתנה בתלות בגובה הצליל המופק ועוצמתו.
הלחץ הממוצע נע בין 5-10 ס"מ מים.
התנגדות הגרון
מרגע שמדדנו את הלחץ וזרימת האויר, ניתן גם לחשב את התנגודת של הגרון לזרימת אויר באמצעות השימוש בנוסחא לחץ/זרימה=תנגודת.
כיצד ניתן למדוד מדדים אוירדינמיים?
המדד האוירודינמי הקל ביותר למדידה הוא זמן הפונציה המקסימלי. הנבדק/ת מתבקש/ת להפיק קול למשך הזמן הממושך ביותר האפשרי. בדרך כלל חוזרים על הבדיקה מספר פעמים. זמן הפונציה משתנה לפי הגיל, גובה הצליל המופק ועוצמתו, ועל כן הנבדק/ת מתבקש/ת להפיק קול במרכז המנעד (הצליל שהכי נוח להפיק). הקול מוקלט ומשך הפקת הקול (פונציה) נמדד.
יתר המדדים האוירודינמיים הם יותר מורכבים למדידה.
השיטות המדויקות ביותר הן פולשניות וכרוכות באי נוחות, כגון החדרת חיישן לתוך קנה הנשימה או הוושט, או מצריכות ציוד מורכב כגון פלטיסמוגרף (תא לבדיקת תפקודי ריאות). על כן לא משתמשים בהן דרך קבע אלא בעיקר במסגרת מחקרים.
קיימות גם שיטות מדידה עקיפות בלתי ישירות, באמצעות הנחת מסיכה על הפנים עם קשית על הלשון.